בדל סיגריה אחד קטן, ומיכל דלק מוסתר, והכל עולה בי.
צף כמו סתימה שעולה וגואה.
לא ביקשתי הרבה, רק שקט מהשדים שלי.
רק להיות כמוכם. נורמלית.
זה עלה לי יקר.
מכרתי את עצמי, ובכל צעד שלי אני תוהה כיצד הדברים הלגיטימיים
עושים אתכם מאושרים.
סקס, אלכוהול, סיגריות, טכנולוגיה.
הכל בולשיט אחד גדול שגורם לנו לקבור את הבדידות והכאב,
ולכמה רגעים להתעסק במשהו אחר. משהו קל, פחות גדול מאיתנו.
עבר זמן רב מאז שצלקות הופיעו על ידי,
ואני מתגעגעת נואשות לחתכים הקטנים שהיו ממלאים אותם.
אני מתגעגעת נואשות לילדה שהייתי.
יש בי כעס על עצמי, על מי שהפכתי להיות.
הלכתי לאיבוד, כל כך הרבה פעמים שאינני יודעת מי אני עוד.
אני נאחזת בדברים בתקווה לא לאבד את מי שאז הייתי, אך רחוקה מהם שנות אור.
יש בי חור שחור.
ולא ביקשתי הרבה... רק לאהוב. להיות נאהבת. באמת.
בלי מגע. רק נשמה.
בלי למהר, לאהבה אין זמן, היא לא פועלת על פי לוח שנה.
לא ביקשתי הרבה..
רק מישהו שימיר את כל הכאב שבי לתקווה.
