ישנם אנשים שיקראו לזה "מעגל", אנחנו חגים סביב עצמנו, מאבדים את הראש,
והדבר אשר קרוי "נשמה", מחרפן אותנו. או שמא אלו אנחנו אשר מחרפנים עצמנו.
העולם סובב, ואני בטוחה שיש שם מישהו שמגחך עלינו.
"מה הם בכלל חושבים, שיש לי זמן להתעסק בהם?"
אני בטוחה שהפכנו למשעממים בעיני המישהו הזה.
אנחנו נולדים, חיים, ומתים.
לשם מה?
כולנו חשים בנצח הזה... כולנו חשים באי התכלות הזו.
אך לשם מה?
הריקנות שבי מבקשת לה דבר מה, מבקשת שאמלא אותה.
אך איני יודעת במה.
שכחתי כבר מה זה להיות מאושרת. מה זה לא לחוש את ההתפרצות העולה מתוכי.
שכחתי איך זה מרגיש להיות שלווה וחסרת דאגות.
הייתי רוצה לשוב ולהיות תינוקת קטנה הממלמלת מילים,
וכל מה שמפריע לה זה שכולם מרימים ומרימים אותה עד שגופה כואב.
הזמן טס לו, והוא איננו רחמן. הרי, מה אכפת לו?
זהו תפקידו, להיות ולהתכלות, שוב ושוב.
ואני מביטה בזמני, שהולך ומסתיים. אני חשה בשעון על צווארי, דופק ומתקתק,
וקול פנימי זועק לי להתקדם, "תעשי משהו, משהו משמעותי."
אך מהו הדבר המשמעותי הזה?
אני אצה ורצה בין אנשים אשר מנסים גם הם, ליצור משמעות לחייהם.
בסופו של דבר, מה זה יתן לי, אם יזכרו אותי כולם? הרי אני כבר מתה.
האין זה משנה?
ומה זה יתן לי שאזכור אני את כל הדברים אשר עשיתי,
ממלא אמות, ואקח אותם עמי אל תוך קברי.
אנחנו נולדים, חיים, ומתים.
אנחנו מביאים תינוקות שיהפכו לאנשים,
ואני תוהה האם החיים הם אכן מעגל בלתי פוסק?...
אנחנו נולדים, חיים, מתים- ושוב...
נולדים מחדש.
