האדישות התפוגגה לה,
אך הלב שלי כל כך כואב. כואב ומאושר.
אני רוצה להעצים את תחושתיי ולגנוב איזה בקבוק של יין
להניח את ראשי על הכר ולתת לדמעות לנקות אותי.
להעצים את האושר שלי.
האור כבר פה.
ואני בדממה נותנת לו לחדור, לעטוף, לזחול ולגנוב לחושך מקומו.
החיוך אמתי כל כך שכמעט ושכחתי איך הוא נראה במראה המזוייף שלו.
התאבון שלי נעלם,
ואני חשה את הכל בצורה כה בהירה וחדה.
אושר, עד שכרון חושים. אושר, עד כריעת ברכיים.
אור, עד אשר עיניי מסנוורות. אור שמגרש את כל השדים.
הכל כל כך שונה, הכל כל כך מוזר.
אני רוצה לצרוח, השיניים כואבות לי השפתיים מקובעות על החיוך,
אני רוצה לזעוק את השמחה.
עיני נעצמות, גופי נזרק לו על גבי המיטה והחיוך... המילים... הדממה...
האושר.
