"אנחנו נשכור צימר שלושה ימים שיהיו שלי ושלך." צחוקו המתקתק מהדהד ברקע.
שום דבר כבר לא מרגש אותי. שום דבר כבר לא.
"אני אוהב אותך." הוא חורץ.
(כן בטח) אני חושבת לעצמי, (בזמן כל כך קצר).
"גם אני" קולי נשמע בצדו השני של הקו, קר ואדיש.
"לא יכול לחכות לרגע בו אהיה איתך" מילותיו נלחשות.
אני מבהירה לו שאינני מעוניינת בסקס או סטוץ ואף לא במערכת יחסים.
"אנחנו לא צריכים סקס" הוא מוצא את עצמו אומר, בקושי מאמין לעצמו.
"אני צריך רק אותך. אשוויץ בך מול כולם, את הכי יפה שיש, לא אוותר לך.
אני רוצה אותך. רק אותך! אף אישה לא גרמה לי לאהוב כך."
ואני צוחקת.
צוחקת מכאב. צוחקת מאי אמון. צוחקת או שמא, מלגלגת.
"אעשה אותך מאושרת, אני מבטיח."
הבטחותייך נשמעו כבר קודם, מפיו של ההוא. וההוא. וההיא.
ומשום מה...
אדישה אני אלייך ואתה עיוור מאהבה, בקושי מבחין בזה.
אתה מאמין שאני שם, כשאני לא.
אני פועלת כבובה על חוטים ומחפשת כיצד לברוח ממך,
כי אינני מאמינה לאהבתך בי.
"אנחנו נשכור צימר" אני לוחשת כממתיקה סוד,
ואתה צוהל לך כילד קטן.
"אנשק אותך עד אין סוף, כאלו זו הפעם הראשונה והאחרונה."
שתיקה אופפת את האוויר.
נשימתך לפתע חורכת אותה וקולך נשמע שוב,
"אני רוצה שנשאר לנצח. אני רוצה שנתחתן. אני רוצה ילדים, ממך."
שפתיי ננשכות ואני מוצאת עצמי מקדמת את העניינים.
חודש הבא בייב... חודש הבא תהיה איתי,
ואני אשתדל כמה שיותר
להיות,
שלך.
