|
|
אודות
בת 20
מחפשת היכן להניח יגוני
מחפשת עצמי,
אבדתי איפה שהו, במעמקי השאול.
אכתוב כאן,
עד שאחוש חסרת מילים,
עד שאפול מהברכיים.
עד אשר אמצא באש הקולחת.
|
מפלצות ערומות 
כל אחד זקוק למקום בו יוכל לתת דרור לשלדים שבתוכו, וזהו מקומי. |
לוחמת 
יש שני סוגי חיים, אלו שאנשים חושבים שאנו חיים. ואלו שאנחנו חיים באמת. אתם היחידים עם הגישה אל החיים שאיש אינו מכיר, אל הצדדים האפלים ביותר שבי. הסודות התחכים האהבות הנפילות והדכאונות שלי. אני אישה, אני לוחמת. והמילים לא יכולות לתאר עצמי טוב יותר מאשר התמונה הזו. אני זאבה פצועה ובודדה העטופה בחיוכים ובשקרים. |
|
|
| | כואב לי, בכל מקום אפשרי בי. הובערה בי שרפה ולא ניתן לכבותה.
בדל סיגריה אחד קטן, ומיכל דלק מוסתר, והכל עולה בי.
צף כמו סתימה שעולה וגואה.
לא ביקשתי הרבה, רק שקט מהשדים שלי.
רק להיות כמוכם. נורמלית.
זה עלה לי יקר.
מכרתי את עצמי, ובכל צעד שלי אני תוהה כיצד הדברים הלגיטימיים
עושים אתכם מאושרים.
סקס, אלכוהול, סיגריות, טכנולוגיה.
הכל בולשיט אחד גדול שגורם לנו לקבור את הבדידות והכאב,
ולכמה רגעים להתעסק במשהו אחר. משהו קל, פחות גדול מאיתנו.
עבר זמן רב מאז שצלקות הופיעו על ידי,
ואני מתגעגעת נואשות לחתכים הקטנים שהיו ממלאים אותם.
אני מתגעגעת נואשות לילדה שהייתי.
יש בי כעס על עצמי, על מי שהפכתי להיות.
הלכתי לאיבוד, כל כך הרבה פעמים שאינני יודעת מי אני עוד.
אני נאחזת בדברים בתקווה לא לאבד את מי שאז הייתי, אך רחוקה מהם שנות אור.
יש בי חור שחור.
ולא ביקשתי הרבה... רק לאהוב. להיות נאהבת. באמת.
בלי מגע. רק נשמה.
בלי למהר, לאהבה אין זמן, היא לא פועלת על פי לוח שנה.
לא ביקשתי הרבה..
רק מישהו שימיר את כל הכאב שבי לתקווה.
| |
| |
אל תעטפי את זה בשקרים יפים, ותפזרי חיוכים קטנים.
אל תתיפייפי עכשיו ותאמרי את מה שהם רוצים לשמוע.
תגידי אמת.
אמת פשוטה. כואבת. ישירה.
תגידי אמת.
תהיי את. תהיי כנה. אל תעטפי את העולם, הוא לא ורוד, הוא לא בצבע אחד.
מותר לך להביט בשחור שבו מידי פעם, ולאחר מכן לשוב אל השאר.
מותר לך לשבור את הקיר ולבנות מחדש.
מותר לך לבכות.
מותר לך לבכות.
מותר גם לך.
תהיי אמיתית לשם שינוי, תהיי כנה. תזרקי את הנילון היפה בו עטפת הכל,
מחר תקני חדש. מחר תיבנה כבר חומה.
מחר.
היום זו את.
והיום הכנות בראש ובראשונה.
היום תשחררי...
את ההדחקות, השטויות, השקרים, השרפות, הכאבים..
פשוט תשחררי...
תשברי.
תבכי.
תצעקי מתוכך.
תתפרקי.
| |
| |
קשה לי עכשיו, ואני קוראת לדמעות.
מבולבל לי וכל כך חשוך.
הייתי רוצה שהן ירדו, ישטפו הכל מתוכי.
יסלקו מוקשים מתוך לבי, והריסות שהצטברו.
הייתי רוצה שהן יחסמו לי את האוויר,
שאתחנן, שאתעורר על עצמי.
שאבקש, שארגיש, שאזעק מתוך לבי.
קשה לי עכשיו, ואני קוראת לדמעות...
קשה לי עכשיו, והן יורדות, ויורדות.
קשה לי.. וזה כל כך נעים לבכות..
| |
| | הטירוף הזה שאני חייה בו,
מרגע לרגע רק מתעצם.
אני דוחסת הכל לקופסא קטנה, שמזמן זקוקה לבעיטה מכדי להיסגר.
העומס מסרב לשבת בשקט, ומנסה להיחלץ החוצה.
״לשקר אין רגליים,״ אבא שלי נוהג לומר,
אך ישנם דברים.. שאבא יקירי.. עדיף שלא תדע.
ולכן... אני דוחסת. ודוחסת.
הטירוף הזה שאני חיה בו... מטשטש לי את הנכונות.
את האסור והמותר.
את השקר והאמת.
את החשוב והפחות.
הטירוף הזה שאני חיה בו.. אטם אותי, וגרם לי להיות הר געש שקט,
אך מבפנים הלבה בוערת ומשתוקקת לצאת,
לצרוח לעולם, ואולי רק ללחוש, ״אני כאן.״
כבר לא כואב. לא כואב לאבד עצמי.
כבר לא קשה. אינני חשה דבר. אינני רוצה לשוחח על כך עם איש.
אינני רוצה שינוי, ואולי.. אולי אני רוצה יותר מידי,
שקשה לי להודות.
ואולי .. אולי זה הפחד לשנות.
הטירוף הזה לא בריא לי,
וראשי פועל בכל אלפית השנייה, וחושב על כל כך הרבה.
כפתורי האדום מהבהב, מצביע שמשהו לא תקין.״זהירות סכנה״
ועיני העייפות רק מסכימות, אך אדיש לו הכל; וכך גם אני. | |
| « הקודם |
1 |
2 |
3 |
4 |
5 |
6 |
הבא » |
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
גיהנום 
ולפעמים תוהה אני, האם אלוקים בתחנוניו הרבים יפטור אותי מהגיהנום מסיבה אחת ברורה; קיים הוא בחיי, בכל נשימה ונשימה. הגיהנום נמצא בי. הגיהנום שלי הינו אני עצמי הסוחטת מתוכי כל נשימה ונשימה, כל חלקה שלמה ומצפה להגיע לגן עדן לשלווה באוטופיה מופרכת. |
|
|
