|
|
אודות
בת 20
מחפשת היכן להניח יגוני
מחפשת עצמי,
אבדתי איפה שהו, במעמקי השאול.
אכתוב כאן,
עד שאחוש חסרת מילים,
עד שאפול מהברכיים.
עד אשר אמצא באש הקולחת.
|
מפלצות ערומות 
כל אחד זקוק למקום בו יוכל לתת דרור לשלדים שבתוכו, וזהו מקומי. |
לוחמת 
יש שני סוגי חיים, אלו שאנשים חושבים שאנו חיים. ואלו שאנחנו חיים באמת. אתם היחידים עם הגישה אל החיים שאיש אינו מכיר, אל הצדדים האפלים ביותר שבי. הסודות התחכים האהבות הנפילות והדכאונות שלי. אני אישה, אני לוחמת. והמילים לא יכולות לתאר עצמי טוב יותר מאשר התמונה הזו. אני זאבה פצועה ובודדה העטופה בחיוכים ובשקרים. |
|
|
| | זה כמו מסחרה.
או כך לפחות אני מרגישה..
אני עומדת בחנות. לא. לא בוחנת דבר.
בוחנים אותי, כמו חיה בכלוב.
"ממ.." בחור מעביר יד על זקנו, הוא נראה מהורהר.
עובר על רשימת התכונות שלי, תחביבים, גיל.
סורק אותי עם עיניו, מקטלג אותי בראשו לתבניות שבנה עם הזמן.
מהרהר עוד ועוד קצת מנסה לראות עתיד.
בוחן אותי ופונה שוב לרשימות, בודק את ההשכלה שלי,
מברר מה רשום בתיק הרפואי שלי, עושה בדיקה פסיכולוגית כוללת,
מרכיב לי פרופיל.
מהרהר עוד קצת ואז בוחר.
כן, או לא.
זה כמו מסחרה. זו כבר לא אהבה.
אנשים פשוט רוצים עוד ועוד. חיים באשליה ורודה.
ואם לא זה, אז מה שמזדמן, כי למה לא?
כי.. חיים רק פעם אחת.
ואני לא רוצה את החיים האלו. אינני רוצה להיות חיה בתוך כלוב,
אשר נבחנת ונבדקת.
אינני רוצה משהו מזדמן, מה הטעם?
זה הכל פה מסחרה ואינני מאמינה שמישהו באמת יודע מי הוא,
כיוון ששוב הוא עומד באותה החנות ומרפרפים עליו..
והוא.. מראה רק את הדברים המושלמים, שחלילה לא יראו את פגמיו.
שחלילה לא ידעו את השריטות שלו הכאבים שלו.
אז קוברים הכל עמוק ומחייכים.. כי ככה.. החיים.
| |
| | הבדידות שורפת אותי כעת.
נוסעת על 200 קמש בתוכי, אף אחד לא טרח לשנות את המהירות המותרת עבורה היא פשוט נוסעת ללא רחמים במקום בו מותר לנסוע על 40.
הנופים שהיא מביאה עימה מלאי אבק ולכלוך.
לוחשת באכזריות דברים שקברתי, אי שם בי.
הו.. כל כך הרבה רגשות שטישטשתי.
ואני כושלת בתוכי, רצה אחריה מכדי לעצור, והיא מעיפה עלי הכל,
מרעיפה עלי את כל אשר הספדתי.
לא הספקתי לבכות על מות סבתי.
לא הספקתי לבכות על האונס.
לא הספקתי לבכות על הילדה שהייתי.
לא הספקתי...
פשוט טישטשתי ורצתי הלאה.
טחבתי את הכל תחת הריסות וידיים מלאות צלקות.
אני כל כך אדישה.
אי שם בגיל 17 החלטתי לא להרגיש. לא להתאהב.
לא לסמוך על אנשים.
אחרי הכל רגש הוא מפתח בצורת סכין חדה. ובידיים הלא נכונות,
הוא גרוע יותר מכפתור השמדה.
אני יושבת על המיטה, לאחר שבת מלאה בזיכרונות ושני לבבות תמימים שהתאהבו בי ללא משים. לבבות שבורים.
ומילים חסרות כל תכלית עבורי..
ואולי אם הייתי מצליחה להאמין שאפשר להתאהב בי המצב היה אחרת.
אני רוצה לבכות אבל הדמעות.. אין לי מושג היכן הן.
אזל לו המלאי..
הגוף שלי רפוי. אני שוב חותכת.
עבר זמן רב מאז שחשתי את הלהב על ידיי...
התחושה השורפת.
הקו הדק והישר.. הדם שיורד בטיפות..
ההבנה שעוד יש בי רגש ולו קצת. אני עוד כאן. עוד חייה.
עוד יש תקווה.
והכל כל כך כואב בי. הכל כל כך שורף..
ויש כל כך הרבה לנקות תחת ההריסות ולקבור מחדש.
ויש כל כך הרבה לעבור...
אולי מחר אשב לי על בקבוק ואנסה לשכוח מהכל..
אני כל כך רוצה להרוס את עצמי שזה לא נשלט.
לעזאזל איתי לעזאזל עם הכל.
| |
| | כואב לי, בכל מקום אפשרי בי. הובערה בי שרפה ולא ניתן לכבותה.
בדל סיגריה אחד קטן, ומיכל דלק מוסתר, והכל עולה בי.
צף כמו סתימה שעולה וגואה.
לא ביקשתי הרבה, רק שקט מהשדים שלי.
רק להיות כמוכם. נורמלית.
זה עלה לי יקר.
מכרתי את עצמי, ובכל צעד שלי אני תוהה כיצד הדברים הלגיטימיים
עושים אתכם מאושרים.
סקס, אלכוהול, סיגריות, טכנולוגיה.
הכל בולשיט אחד גדול שגורם לנו לקבור את הבדידות והכאב,
ולכמה רגעים להתעסק במשהו אחר. משהו קל, פחות גדול מאיתנו.
עבר זמן רב מאז שצלקות הופיעו על ידי,
ואני מתגעגעת נואשות לחתכים הקטנים שהיו ממלאים אותם.
אני מתגעגעת נואשות לילדה שהייתי.
יש בי כעס על עצמי, על מי שהפכתי להיות.
הלכתי לאיבוד, כל כך הרבה פעמים שאינני יודעת מי אני עוד.
אני נאחזת בדברים בתקווה לא לאבד את מי שאז הייתי, אך רחוקה מהם שנות אור.
יש בי חור שחור.
ולא ביקשתי הרבה... רק לאהוב. להיות נאהבת. באמת.
בלי מגע. רק נשמה.
בלי למהר, לאהבה אין זמן, היא לא פועלת על פי לוח שנה.
לא ביקשתי הרבה..
רק מישהו שימיר את כל הכאב שבי לתקווה.
| |
| |
אל תעטפי את זה בשקרים יפים, ותפזרי חיוכים קטנים.
אל תתיפייפי עכשיו ותאמרי את מה שהם רוצים לשמוע.
תגידי אמת.
אמת פשוטה. כואבת. ישירה.
תגידי אמת.
תהיי את. תהיי כנה. אל תעטפי את העולם, הוא לא ורוד, הוא לא בצבע אחד.
מותר לך להביט בשחור שבו מידי פעם, ולאחר מכן לשוב אל השאר.
מותר לך לשבור את הקיר ולבנות מחדש.
מותר לך לבכות.
מותר לך לבכות.
מותר גם לך.
תהיי אמיתית לשם שינוי, תהיי כנה. תזרקי את הנילון היפה בו עטפת הכל,
מחר תקני חדש. מחר תיבנה כבר חומה.
מחר.
היום זו את.
והיום הכנות בראש ובראשונה.
היום תשחררי...
את ההדחקות, השטויות, השקרים, השרפות, הכאבים..
פשוט תשחררי...
תשברי.
תבכי.
תצעקי מתוכך.
תתפרקי.
| |
| « הקודם |
1 |
2 |
3 |
4 |
5 |
6 |
הבא » |
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
גיהנום 
ולפעמים תוהה אני, האם אלוקים בתחנוניו הרבים יפטור אותי מהגיהנום מסיבה אחת ברורה; קיים הוא בחיי, בכל נשימה ונשימה. הגיהנום נמצא בי. הגיהנום שלי הינו אני עצמי הסוחטת מתוכי כל נשימה ונשימה, כל חלקה שלמה ומצפה להגיע לגן עדן לשלווה באוטופיה מופרכת. |
|
|
